Sunday, March 28, 2010

TOLD YOU SO

בזמן האחרון אני מנסה כמה שיותר לשפר את יכולותיי לפני שאני עולה לליגה של הגדולים.
אם זה תפירה, איור או ידע כללי בתעשיה- אני חייבת לדעת הכל.
או לפחות כמה שיותר בכמה שפחות זמן.
המון אנשים אומרים לי שאני מבזבזת את זמני כי אלו דברים שבכל מקרה אלמד בלימודים.
אבל אני לא מסכימה עם הדעה הזאת.
לפי דעתי, אני צריכה לעשות את הכי טוב שאני יכולה בשביל להיות הכי טובה שאני יכולה, כדי שלא אצטרך להתמודד עם השלמת פערים גדולים כשאהיה כבר בתוך הסיטואציה המלחיצה של לימודי עיצוב במדינה אחרת, לבד.
לימודי עיצוב הם מספיק תחרותיים מעצמם. ככה מואיל בטובו כל אדם מבין עניין לחשוף בפני.
תוסיפו התאקלמות לשפה אחרת, מדינה חדשה, מנטליות שונה לגמרי והעובדה שאני הולכת לעבור את כל זה לבד, בלי האפשרות לרוץ לבכות לאבא. (לפחות בלי לקבל חשבון טלפון של מאות דולרים)
תקראו לי פרפקציוניסטית. אני לא רוצה להגיד לעצמי "אמרתי לך"





בקרוב


כשאני לא אהיה פה, אני רוצה שתהיה לי דרך לשמור על קשר ולשתף מה שעובר עלי עם האנשים הקרובים שרחוקים.
נשמע כאילו אני מתכוונת לעבור לעולם הבא. זאת לא בדיוק הכוונה...
באוגוסט הקרוב אארוז את כל רכושי ואצעד לקראת הרפתקה מסעירה, התחלה חדשה ודרך שונה מכל מה שידעתי עד עכשיו.
בסתיו 2010 אני מתחילה לימודי עיצוב אופנה ב FITשבמנהטן.
אני אפילו עדיין לא מצליחה לעכל את העובדה ולהאמין לה בעוד אני כותבת מילים אלה.

מרחק גיאוגרפי מאבד את ערכו ברחבי רשת האינטרנט.
אבל גם אינסוף אימיילים, שיחות מקוטעות בסקייפ ומיליון תמונות, עדיין לא יצליחו להעביר את החוויה וההרגשה האישית .
אז בנוסף לעוד כמה סיבות, אני כותבת בפלטפורמה הזאת של חופש ביטוי כדי לעשות בדיוק את זה.
להתבטא בחופשיות ולנסות להפוך את מקבץ האירועים שהם חיי לקצת יותר מציאותיים בשביל אלו שיהיו במרחק של אלפי קילומטרים ממני.

ממש כמו חור הצצה בדלת של החיים שלי. 



בקרוב.

Tuesday, March 23, 2010

הו, אלקסה


ואם בתיקים עסקינן, אני חייבת לדבר על אלקסה. עוד אחת שנפלה קורבן כמוזה של בית אופנה שהחליט לקרוא על שמה לאחד מדגמי התיקים שלו.
האמת שאלקסה די מושלמת. גם היא וגם התיק הקרוי על שמה.
קלבה כבר הספיקה לדווח על הטרנד הקרב ובא של תיקי המסמכים שנישאים באחיזת ידית, ולאט לאט אני רואה יותר ויותר אנשים שמסתובבים ברחובות העיר עם תיק העור החום בידיהם או לחילופין נישא מתחת לבית השחי.
ובדיוק כזה הוא תיק "אלקסה" של מולברי, שעוצב בהשראת האיט גירל של הרגע - אלקסה צ'אנג. תיק שנמצא תחת הקטגוריה של "massanger bag" והוא הדבר החם הבא שכולנו נראה (והמון) בזמן הקרוב.
אחרי שננעלתי על המטרה החדשה שלי יצאתי לסיבוב בעל מטרות מחקר בשוק הפשפשים. סיבוב שבסופו של דבר לא הניב שום מידע חדש או שימושי. מצאתי כמה תיקי עור, וינטאג' אם תרצו לקרוא לזה כך, במצב די מתפורר ובמחיר שלא מצדיק את הרכישה + הוצאות ניקוי ושיפוץ שידרשו בשביל להביא את הפריט למצב שמיש. בנוסף, המגוון היה די מצומצם ולא היה הבדל גדול בין תיק אחד לשני.
כבררנית לא קטנה, לא מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי, אבל אם אתם מאלה שרוצים ללכת בעיוורון אחרי הטרנד, התיקים שתמצאו בשוק אכן עונים על הגדרתו.
בכל מקרה, מיואשת מההיצע הדל, פניתי למחוזות רחוקים ולצערי בלתי ניתנים להשגה – הלכתי ישר למקור. בחנות המקוונת של "מולברי" מצאתי את אהבת חיי הרגעית.

זהו תיק האלקסה (בכחול רויאל מהפנט) בגרסת האובר סייז שלו, מה שנותן אפשרות להכניס לתיק גם לפטופ או סקצ'בוק. תכונה שמתלבשת מעולה על הפרופיל שלי כסטודנטית לעתיד.
אני יכולה בקלות לדמיין את עצמי מסתובבת ברחובות מנהטן כשהמושלם הזה על כתפי ובקלות אני שולפת את המק-בוק שלי (עוד חזיון תעתועים) ועובדת על איזה חיבור שיש לי להגיש מחר. או משהו כזה...

ובחזרה למציאות!
א)     סדרת התיקים עדיין לא זמינה במלואה לרכישה
ב)     המחיר שערורייתי (1,250$) במיוחד לסטודנטית לעתיד שכמוני
ג)       אפילו אם סעיף א' ו-ב' לא היו רלוונטים, עדיין לא היתה לי אפשרות להשיג את היהלום עקב אילוצים גיאוגרפים

כנראה שאני אצטרך להתפשר על וינטאג' מתפורר משוק הפשפשים בכל זאת

התמכרות מס' 1

אחת ההתמכרויות הקשות שלי, זה תיקים.
לאחרונה הצלחתי להגמל מההרגל המגונה, אבל רק מהסיבה שכבר אין לי איפה לאחסן אותם. ליבי נשבר כשאני רואה את אוסף התיקים שלי מעלה אבק על המתלה או מעל הארון. כל פעם שאני עושה החלטה אמיצה ומורידה תיק ממקום הכבוד שלו אל קופסאת הפלסטיק שמתחת למיטה יסורי המצפון לא נותנים לי לישון.
עכשיו כשאני רואה תיק נחשק, עוברת בי המחשבה על אותו אחד בבית שיאלץ לוותר על מקומו עבור הרכש החדש. אני לא יכולה לעשות את זה. אני נאמנה לפריטים שמלווים אותי כבר הרבה זמן ולכל אחד מהם יש ערך סנטימנטלי בלתי מוגבל.
עם אחד הייתי בנשף של י"ב (לא אירוע חיובי במיוחד), ואת השני נשאתי על כתפי כשהתהלכתי ברחובות פריז. או! ויש את זה שקיבלתי מתנה ליום הולדת\שחרור מצה"ל וליווה אותי בהתמדה לאורך שנה ארוכה ומשמעותית בחיי.
בשבילי, התיקים שלי הם יותר מכלי קיבול. בכל אחד מהם אני נושאת זכרונות ורגשות והם היו נאמנים לי לא משנה מה היתה מידת השמלה שלי או כמה שעות ביליתי בחדר הכושר באותו שבוע. הם לא שפטו אותי והיו שם איתי בכל רגע מכריע או בלתי נשכח.

אבל הנה אחד שהייתי מפנה חצי ארון בשבילו. 

 
בידיה הענוגות של ניקי הילטון

ה"סטאם בג" ואני זה סיפור אהבה מתמשך שעדיין לא הגיע למימוש. כשעדיין זאת מילת המפתח.
אבל זה כבר לפוסט אחר...

ברגל ימין


באיחור אופנתי (כמובן, אלא מה) החלטתי גם אני לפתוח בלוג אופנה. אני יודעת שפיספסתי את נקודת הרתיחה של הבלוגספירה האופנתית, אבל נראה לי שבהחלט הטוב ביותר עתיד לבוא. זאת הייתה החלטה שקולה ביותר, עליה חשבתי כבר יותר משנה, אבל תמיד היתה לי סיבה למה לא. והנה עכשיו, ביום אחד בהיר, הגיח בי פרץ אנרגיה והשראה פשוט לעשות את זה. כי איך שאני רואה את זה, אין דרך חזרה אחרי הלחיצה המשמעותית הזאת על ה"SUBMIT".

אז כיאה לכל פרימיירה או השקה נחשקת בואו נהיה מקוריים ונחגוג עם תותים ושמפניה.