Wednesday, May 19, 2010

יומן מסע



מזוודה - אני גרועה בלארוז. תמיד לוקחת את המזוודה הכי גדולה שאני מוצאת וזורקת לתוכה את כל מה שאני יכולה. הפעם, לא הייתה שום הצדקה להסחב עם מזוודה ענקית, כך שהייתי צריכה לארוז באופן קליל ביותר. מה שאילץ אותי לחשב מראש בדיוק מה אני רוצה ללבוש עם מה ומתי.
(מזכיר לי את אחת המשימות שקיבלתי בתיק העבודות לFIT- אישה נוסעת לסוף שבוע ויכולה לארוז רק 5 פריטים: ג'קט, 2 חלקים תחתונים ו-2 חלקים עליונים. יש לבחור עונה בשנה ומיקום אליו היא נוסעת, לעצב את חמשת הפריטים ולהציג אותם ב-4 מראות/looks מיום ללילה)


מזג אויר - כשבדקתי את התחזית לימים הקרובים ראיתי ציור של ענן עם טיפות גשם, אבל בחרתי להתעלם ממנו וחשבתי שבעזרת חשיבה חיובית אולי התחזית לא תתגשם. בעקבות כישורי האריזה המעולים שלי וכמובן לא נשכח את כוחה של החשיבה החיובית, רוב הפריטים שהיו במזוודתי היו מתאימים יותר ליום קיץ בקריביים מאשר ליום גשום וקריר במנהטן. אז בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, קניתי מטריה (ב-12$!!) שלא שרדה יותר מכמה שעות ועשיתי לי את דרכי בעיר הסוערת, מנסה לדמיין מקום חם ונעים.


מלון - באמת שלא משלמים לי לכתוב את זה - אני חייבת להמליץ על המקום שאני ישנה בו. ממש סוד שמור. זה מלון קטן שנקרא "larchmont hotel" ונמצא בלב הגריניץ' ווילג', בשכונה ממש ביתית ונחמדה. כמו השכונה, גם המלון ביתי ונחמד, ונמצא במרחק הליכה (או תחנה אחת בסאבווי אם אתם קצת עצלנים) מהסוהו. הדבר היחיד שאולי ירתיע את מרבית האנשים הוא שרוב החדרים במלון הם ללא מקלחת ושירותים (בכל מסדרון חדרי שירותים ומקלחת אישיים).
יצא לי כמה פעמים לישון בהוסטלים שונים ברחבי אירופה ולהגיע גם לכאלה שלא היו ממש סימפטיים ואף מעט מפוקפקים. אבל הלרצ'מונט הוא ממש לא כזה, להפך.
החדרים נוחים ונקיים, יש חדרנית וא. בוקר, והשירותים/מקלחות שנמצאים בכל מסדרון תמיד נקיים ונעימים לשימוש.
הפלוס הגדול הוא המחיר זול, יחסית למנהטן. (חדר יחיד למשל יעלה בין 90 ל-110$ תלוי בזמן בשנה)
זאת כבר הפעם השניה שלי פה, ואם הייתי צריכה הייתי חוזרת שוב. בקיצור- ממליצה בחום.


קניות - אוקי. אני חייבת להודות בזה, אין לי ברירה אחרת. תקציב?? כן בטח. כאילו שאני יודעת לעמוד בפני הפיתויים שהעיר מציבה בפני. בארץ, אני בקושי מוציאה שקל על בגדים, בערך פעם בשנה. בניו יורק אני מרגישה כמו ילדה בת 5 שנותנים לה זמן מוגבל ועגלה למלא בטויס אר אס.
אין טעם לשקר או לנסות לטייח את האמת. אני מכורה.
אולי כשאני אהיה שם באופן קבוע, זה כבר לא יהיה כל כך מפתה. כמו שכשבדיאטה רוצים הרבה יותר את הדברים שאסור לאכול מאשר במצב רגיל.
ואולי לא.
כדי לא להכפיש את שמי, אני לא אפרט סכומים. אני רק אציין שיותר מפעם, רמת הסינון היתה גבוהה והרכישות היו איכותיות ומוצלחות ביותר.


לימודים - מחר אני ניגשת למבחן שלמטרתו הגעתי הנה, ומקווה שילך בסדר. סה"כ מבחן מדרג באנגלית ומתמטיקה. השאלתי ספרי פסיכומטרי מחברה (תודה לך שוב אלוהים שגאלת אותי מהסבל) וקראתי עשרות מדריכי אינטרנט לכתיבת החיבור המושלם. ויהיה מה שיהיה.
בהקשר אחר ללימודים - אלו שמתחילים ב-30 לאוגוסט מתחילים להראות לי הרבה יותר מציאותיים. אמנם זה תהליך, ולוקח לי זמן לעכל, אבל לאט לאט אני קולטת את גודל השינוי שהולך לקרות בחיי.


מחר - ברגע שאסיים את המבחן, אתפוס לי מונית  (!low budget) סליחה, אקח את הסאבווי לשדה תעופה ואשוב לגבולותיה של ארץ ישראל.
מצד אחד, אני כל כך רוצה להשאר ולהתחיל את החיים שלי פה.
מצד שני, אני רוצה לחזור לארץ ולנצל כל זמן שנשאר לי עם המשפחה והחברים.
מזל שיש עבודה ביום ראשון ומישהו אחר עשה את ההחלטה הזאת בשבילי =)

Wednesday, May 12, 2010

"Life's what happens when you're busy making other plans"

באופן מפתיע ובלתי צפוי, שבוע הבא אתעופף לי לתפוח הגדול לצורך הליכים שקשורים ללימודים.
בעזרת פלאי הטכנולוגיה, את כל תהליכי הקבלה עשיתי מחדרי הקט פה בארץ.
אבל מאיזו שהיא סיבה דווקא בשביל מבחני דירוג באנגלית ומתמטיקה אני צריכה לחצות אוקיינוס, לקחת ימי חופש, להוציא סכום גדול של כסף ולהגיע פיזית לביה"ס.
אבל אני אזרום עם החיים, ואם הם מכריחים אותי לבלות סופשבוע במנהטן, שאני אגיד לא ?

הצרה הגדולה בעניין, היא ששהות כזאת בת 5 ימים תמימים במנהטן עלולה להוביל לשיחת טלפון זועמת מהבנק.
ריאלטי צ'ק-אם אני מתכוונת לחיות שם ב-4 שנים הקרובות, אני חייבת להפגין שליטה עצמית ולדעת לרסן את כרטיס האשראי שלי (וגם את עצמי).
על מנת למזער נזקים ולמנוע בולמוס קניות מיותר לחלוטין, וגם כדי להוכיח לעצמי שבשביל להנות לא צריך לשפוך ים של כסף, החלטתי לנסות לאתגר את עצמי ולקבוע כללי ברזל מראש:
1) תקציב- הגיחה הזאת לא מוגדרת בתור מסע קניות/shopping spree, לכן חשבתי על תקציב הגיוני ומציאותי לכל הוצאה צפויה. כך למשל, לתחום הביגוד/הנעלה/אביזרים אני מתכננת הוצאה של עד 100 דולר. אפשרי בהחלט!
2) רשימת קניות- הגדרתי לעצמי בדיוק מהם הדברים הספורים שאני באמת צריכה. זה היה החלק הקל- החלק היותר קשה יהיה לא לחרוג ולהישאר בתוך גבולות הרשימה...
3) תעסוקה- ככל שיהיה לי יותר מה לעשות, כך יירדו הסיכויים שאמצא את עצמי משוטטת ברחובות העיר חסרת מעש ובטעות נכנסת לסניף דגל של פוראבר 21 (בטעות!).
בניתי מיני לו"ז מאורגן של אטרקציות (חלקן זולות וחלקן קצת פחות) שייהוו הסחת דעת מהבובות בחלונות הראווה שינסו לפתות אותי פנימה. (כן, גם לי זה קורה)

הדבר הכי חשוב מבחינתי זה לא לשכוח מה עומד לפניי. החיים במנהטן לא יהיו זולים בכלל בתור סטודנטית לעיצוב בלי זמן או אישור חוקי לעבוד, ואני אצטרך כל סנט וסנט.

הצצה קטנה לפורטפוליו שלי-
              



Wednesday, May 5, 2010

גאוות יחידה

כנסו (וואלה!אופנה)

ב-26 באפריל הציגו תלמידי שנה ד' בFIT את פרוייקט הגמר שלהם.
על המסלול נראו דגמים ממגוון קטגוריות ההתמחות- לבוש ערב, הלבשה תחתונה, גברים, ילדים ו-sportswear

                                                                להלן הפייבוריטס שלי:


בתמונה משמאל:קלווין קליין, שליווה את הסטודנטים לאורך תהליך העבודה, מעניק פרס בערב התצוגה

בנוסף, בטקס הסיום שיתקיים ב-25 למאי ב"Radio City Hall", תנאם לא אחרת מנינה גרסי, השופטת מ"פרויקט מסלול" ועורכת האופנה במגזין "מארי קלייר", שסיימה את FIT הרחק אי שם בשנת 87'.
ריספקט!
תמונות נוספות מתהצוגה ניתן לראות פה
  
בין תלמידי האופנה בהווה ובעתיד מתנהלת השוואה אינסופית בין שנקר ובצלאל ודיון בשאלה האם כדאי יותר ללמוד כאן או שם.
לפני שקיבלתי את התשובה החיובית מFIT בדקתי את כל האופציות שלי וביום הפתוח של מגמת עיצוב האופנה בבצלאל שאל אותי מישהו- "את בעד ללמוד בשנקר או בבצלאל?" ואני באוטומטיות עניתי "אני בעד ללמוד בחו"ל".
זה יכול להתפש בתור התנשאות או סנוביזם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שתעשיית האופנה בארץ היא יחסית קטנה ועודה מתפתחת. מה גם שבארץ יש בית ספר אחד בלבד לאופנה (לגבי המגמה בבצלאל, לא יודעת אם בכלל יש טעם להזכיר)
אז אין פה ממש אפשרות או בחירה.
אני לא מנסה להוכיח, חס וחלילה, שלא כדאי ללמוד בארץ. בסופו של דבר זה תלוי באדם וביכולות האישיות שלו, אבל גם בסביבה ובמסגרת המתאימה שתתן את הכלים הנכונים ומלוא המשאבים.


ועכשיו עשיתי בדיוק מה שלא רציתי לעשות ונכנסתי לתוך הויכוח המיותר והאינסופי הזה. שיהיה.