Tuesday, February 22, 2011

o_0

לא בטוחה איך לפתוח את הפוסט הזה,
אולי אתחיל בלהגיד תודה על התגובות לפוסט הקודם שממש חיממו לי את הלב :)

אמשיך בקצת הסברים כי אני לא רוצה לזרוק מילים לאוויר בלי לתת להם משמעות.

אני לא נוטה לדבר על הקשיים או על הצד הפחות ורוד של השהות שלי כאן, מהסיבה שאני לא רוצה להטעות אף אחד ולהשמע כמו ילדה מפונקת כפויית טובה ובכיינית.
אני מאוד מעריכה את הדרך הארוכה שעברתי בשביל להגיע לאן שאני היום, את האנשים שתמכו בי ועזרו לי ואת העובדה שאני זוכה לעשות משהו שלא הרבה עושים ומגשימה את החלום שלי.
אני לא לוקחת שום דבר מאלו כמובן מאליו.

לעתים, קשה לי להתעלם מהדברים הפחות נחמדים שקרו וקורים במהלך הדרך, ודעתי מוסחת מכל הדברים הנפלאים שיש לי בחיים.
מכאן הפוסט הקודם.

אז אסביר בקצרה ואז נוכל להמשיך הלאה.
אני עדיין לא מרגישה שיצרתי לעצמי בית חדש. אני גרה באפס פרטיות עם עוד שלוש שותפות, בדירה במעונות ששום דבר בה חוץ מהבגדים בארון והכלים במטבח, הוא שלי.
בחיי לא הרגשתי לבד כמו שאני מרגישה עכשיו.
רוב האנשים שנמצאים איתי ביום יום הם טינאג'רים אמריקאים שבמקרה הטוב כבר חגגו 18, ומה לעשות, 4 שנים הפרש גילאים, שירות צבאי וחינוך ומנטליות שונים עושים את שלהם.
95% מהאנשים האלה הן בנות. ה-5% הנותרים הם בנים. מתוכם 99% אוהבים אחד את השני.
מכיוון שאני גרה בקמפוס, ולא יוצאת יותר מדי מגבולותיו מפאת כמות העבודה שהלימודים מספקים לי, לא יוצא לי להכיר אנשים אחרים מעבר לאלה שתיארתי הרגע. מאתגר.
עם החברות שלי בארץ אני מנהלת מערכת יחסים מקוטעת בסקייפ/אימייל, ולקרוא לזה מערכת יחסים תהיה הגזמה במיוחד לאור הפרשי השעות הבעייתיים.

אני ממש לא מרחמת על עצמי, ולא מספרת את זה בשביל שאחרים יעשו את זה בשבילי.
אני לא מתחרטת לרגע על הבחירה שעשיתי, ולחזור אחורה זאת ממש לא אופצייה מבחינתי.
אני אוהבת ומאוהבת בחוויה האדירה הזאת, בלימודים , בניו יורק ובחיים שלי.

שוב, (אני חוזרת על דברי בשביל להבטיח שהסברתי את עצמי כמו שצריך ושלא יובנו באופן שגוי)
אני מאוד מעריכה את הדרך הארוכה שעברתי בשביל להגיע לאן שאני היום, את האנשים שתמכו בי ועזרו לי ואת העובדה שאני זוכה לעשות משהו שלא הרבה עושים ומגשימה את החלום שלי.
אני לא לוקחת שום דבר מאלו כמובן מאליו.

אז תודה לאלו מכם שכתבו לי פה/בפייסבוק/במייל. מאוד ריגש אותי לראות שיש אנשים נחמדים אי-שם שאכפת להם גם ממישהו שהם לא מכירים באופן אישי. תודה :)

את ההרגשה העכורה ניסיתי להעביר בקצת תרפיית כרומו וירדתי לרחוב וקניתי את הווג החדש.
זה לא הפך את הכל לוורוד בין רגע אבל זה המתיק לי קצת את היום.
(תמונות מתוך המגזין ועוד ליידי גאגא בהמשך היום...)


תודה על האוזן הקשבת
CV

3 comments:

Maya said...

היי!
האמת שממש במקרה הגעתי לבלוג שלך... אני עדיין לא ממש בטוחה איך זה קרה.. אבל קראתי את הפוסט האחרון והייתי חייבת להגיב...
אני גם גרה בניו יורק ולומדת עיצוב אופנה בפרסונס (שנה רביעית ואחרונה!!- עדיין לא קולטת שזה הסוף...)! אז בתור אחת שעברה את זה ויודעת איך זה מרגיש רציתי לעודד ולהגיד שזה עובר ומתרגלים ובסוף אפילו מתגעגעים לניו יורק בביקורים לארץ...
בכל מקרה המון בהצלחה בלימודים!
זה עובר כל כך מהר אז תנצלי כל רגע.. אפילו כשקשה!!

CV said...

תודה מאיה! מנחם לשמוע שיש מישהו שעבר את אותו הדבר והוכחה חיה ונושמת שיש אור בקצה המנהרה..
וואו שנה אחרונה! שיהיה לך המון בהצלחה ותודה על העידוד :)  

Maya said...

בכיף... אני לגמרי מזדהה!

בכל מקרה אם את צריכה עזרה/ עצה או כל דבר אחד את מוזמנת לשלוח לי מייל... אני אשמח לעזור!

בהצלחה בהמשך!