Saturday, July 9, 2011

BUG LIFE

החיים כמתמחה הם בדיוק כמו שתארתי לעצמי שהם יהיו - חסרי תועלת ומייגעים.
אמנם תחום האחריות שלי אינו כולל סבבי קפה אבל מצד שני, גם אין לי כזה בכלל (תחום אחריות).

פעמיים בשבוע אני קמה בבוקר ועושה את דרכי אל רח' 39 והשדרה השביעית שם נמצאים המשרדים:
השואו-רום המסוגנן, וקולקציית ריזורט 2012 של cut25 (הקו הצעיר והיותר קז'ואל של מותג הבית)

אני מגיעה ב-10 ועוזבת ב-6 וברוב המקרים מטלה אחת מעסיקה אותי לאורך כל היום.

שבוע שעבר היו אלו צעיפי קשמיר שהייתי צריכה לנער, להכניס למכונת כביסה, להעביר למייבש,  להחזיר לארגז ולא לשכוח לספור אותם מחדש בין כל פעולה לפעולה.
מאות צעיפים ניערתי וכיבסתי באותו היום, 7 שעות זמן איכות עם הצעיפים סה"כ (ועוד שעה של הפסקת צהריים)
ביום שני לפני שבועיים ביליתי את היום במחסן ופרקתי ארגזים של סחורה שהגיעה מהמפעל.
צריך להוציא את הבגדים מהארגז ומהשקית בה הם עטופים, לתלות על קולב, לארוז בשקית חדשה ולהדביק על העטיפה מדבקה לפי המידה.
גם כאן יש לספור את הפריטים בין כל צעד לצעד.
וביום רביעי האחרון ספרתי פגמים בנוצות יען צבועות בשחור.



וכשאני לא פורקת או מנערת, אני סופרת.
סופרת כפתורים, סופרת ריצ'רצ'ים, סופרת חרוזים, סופרת חגורות, סופרת סרטים, סופרת, סופרת וסופרת.
הדבר היחיד שלמדתי מכל זה הוא שכישורי הספירה שלי לא משהו.
המחשבות שלי נודדות למרחקים וגורמות לי לאבד את הריכוז באמצע הספירה ואני צריכה להתחיל מחדש. מתסכל. במיוחד כשמדובר ב-35 מטר של סרט אלכסון או 700 כפתורי זכוכית.

ביום טוב, שולחים את אחד המתמחים לשליחות, לאסוף או למסור משהו.
לפעמים גם יש אתגרים בדמות ריצ'רץ' נדיר/כפתור מוזהב שלא ניתן להשיג ורשימת חנויות שבהם יתכן ויש את הפריט המסוים במלאי.

למרות שכבר כואב לי הראש מלראות צעיפים, והמספרים מהדהדים לי באוזניים, בסופו של היום, אני מעריכה מאוד את ההזדמנות שיש לי להיות בתוך בית אופנה פעיל ומצליח ולצבור ידע, גם אם לא מנסיון אישי.

**

ולנושא אחר- ביום שני שעבר התקיים יום העצמאות של ארצות הברית, הידוע בכינויו "4th of July"
האמריקאים חוגגים את יום העמצאות שלהם בדומה לארץ, בפיקניקים, על האש, אכילת בשר והמון זיקוקים.
כל שנה בתאריך הנ"ל בית הכלבו "macy's" מקיים מופע זיקוקים ענקי לאורך נהר ההדסון במערב העיר במס' מיקומים שונים.
את מופע הזיקוקים ראיתי ביחד עם עוד מאות אנשים שהתמקמו להם על גדת האיסט ריבר (שצופה על צדה המזרחי של העיר) וכך יכולנו לראות את קו הרקיע המרשים של מנהטן ומאחוריו מגיחים ניצוצות הזיקוקים הצבעוניים.
תמונות של זיקוקים תמיד יוצאות נוראיות אז החלטתי לוותר ולהשאיר את המצלמה בבית.
זאת היתה טעות גדולה.
למזלי ומזלכם הצלחתי לצלם קצת תמונות ראויות עם הפלאפון. ככה זה נראה:

שבוע מוצלח
CV

3 comments:

sefi said...

יואו לפחות את כבר לא עושה רק תוויות... הכל ניראה מגניב מכאן. תמשיכי לספור ותתרכזי:)
נשיקות

מרג'ורי מורנינגסטאר said...

כל הכבוד על כוח הרצון וההתמדה. זה נשמע כמו איזה טייק-אוף על השטן לובשת פראדה..
התמונות שצילמת משגעות. את ארבעה ביולי היחידי שביליתי בארה"ב העברתי במעמקי המיד-ווסט, מה שגרם לי לתחושה מלנכולית עזה שאני צופה בשקיעתה של אימפריה.

CV said...

ספי- הלוואי. איך שכחתי לכתוב על זה... התוויות הן תוכנית הגיבוי למקרה ואין מה לעשות. אסור לשבת בחוסר מעש, תמיד צריך לעשות משהו. תודה לאל שיש תויות!

מרג'ורי - זה אמנם לא פאן אבל לשמחתי זה עדיין לא מתקרב לרמה של השטן לובשת פראדה. היי, אבל לפחות לה שילמו על ההתעללות :)