Thursday, January 19, 2012

MISSING NY


געגועים לבית מס' 2.

קרלי המושלמת ווג יפן ספטמבר 2011
משתעשעות בטיימס סקוור - סשה ופרייה מתוך V#61
הנרייטה הלברג, צילום: סם הסמיאן
ימין - מגזין מיוז ; שמאל - FashionGoneRogue
ימין - לארה סטון, ווג פאריז נובמבר 2011 ; שמאל - Russh#41

עד כמה שאני נהנית מהשהות הזמנית שלי בארץ עם המשפחה, החברים והאנשים האהובים, אני לא יכולה לשלוט בגעגועים למנהטן, לברוקלין, לוויליאמסבורג ההיפסטרית, לבית הקפה החמוד שרק לא מזמן גיליתי ממש מתחת לבית, לבייגל עם קרים צ'יז בראשון בבוקר וכמובן לדירה האהובה שלי שהפכה כבר מזמן לבית אמיתי. וכן, גם קצת-המון מתגעגעת ללימודים ולמכונת התפירה. 

בשנה הראשונה שלי בעיר הגדולה הגעגועים הביתה הקשו עלי מדי סוף שבוע כשהייתי מתפנה למס' שניות מהתעסקות בלתי פוסקת בעינייני לימודים. ככל שהזמן עבר, ובמיוחד אחרי שעברתי מהמעונות לדירה, התחלתי סוף סוף להרגיש בבית הרחק מהבית
אשתקד, אם הייתם מצמידים אקדח לראשי, אולי הייתי מוכנה לוותר על ניו יורק ולחיות עם העובדה שהיא לעולם תהיה לי רק למאהבת למסעות תרבות שופינג והשראה מדי כמה זמן. 
אבל היום יהיו אלו רק אילוצי ויזה ומשטרת ההגירה שיוכלו לגרום לי לארוז את חפציי ולעזוב בלי להסתכל לאחור. 

אחרי 16 חודשים של מגורים בעיר, אני ממש מרגישה שחלק ממנה שייך לי. המסלול הקבוע מהבית לביה"ס ובחזרה, פיצה ירקות מהפיצריה של ויני, מעבר החצייה ברח' 34 איפה שכמעט דרס אותי אוטובוס, הפינה בסנטרל פארק שלא משנה מאיפה נכנסתי לפארק תמיד אגיע אליה וזכרונות קסומים משבוע האופנה בלינקולן סנטר. 

בנתיים, מרחפת מעל ראשי השאלה אותה שואלים כל המכרים מהארץ - אחרי הלימודים, נשארת או חוזרת?

-CV-

4 comments:

מאור said...

אחלה פוסט. רואים שהוא בא מהלב :)
באמת יש משהו מדהים בלגור בעיר זרה ולראות איך כיצד הבן אדם לאט לאט מוצא בא את הפינות החמות שגורמות לו להרגיש בבית. זה אחד הדברים היפים באנושיות. וכאשר זה קורה לך בניו יורק זה פי אלף יותר שווה ומדהים(לי זה קרה בקנדה).
לגבי החזרה או להשאר, לדעתי אם להשאר אז זה לקצת, אבל לא לבנות משפחה וחיים שם, כי אני חושב שמכרים זה לא העניין כמו המשפחה. להתבגר בלי אבא ואמא סבא וסבתא זה נורא לדעתי. כמו שאומרים בסרטי המאפיה" משפחה באה מעל הכול".... יש בזה משהו אחרי הכל המשפחה שלנו זה הדבר היחידי שהוא באמת אמיתי בחיים שלנו. מכרים וחברים אפשר למצוא בכל מקום, משפחה לא. אז אני כן הייתי מנסה לחזור, למרות שאני יודע שזה קשה להתנתק....בהצלחה, ותהני כאן בארץ סיוון :)))

blossom button said...

בקיץ האחרון שהיתי בארצות הברית במשך שלושה חודשים. זה אומנם לא מגיע לקרסולייך,ואין מה להשוות לשנה שלמה,אבל הנסיבות שונות וגם הגילאים ביננו. אני אישית מתתי על ניו יורק,אבל בגלל שהביקורים שלי שם היו מאוד קצרים,וממצים על כלות כל פינה בעיר(עד כמה שאפשר)די מיציתי אותה. אני חושבת שכשאתה נמצא בצורה ממושכת במקום מסוים,ואתה מתחיל להסתגל אליו אתה יותר מתחבר ונקשר אליו. על כל מקרה,אחת מהסוגיות אשר העסיקו אותי במהלך הקיץ היו החיים בארץ זרה,שהיא לא ישראל (אני הייתי במשלחת של הצופים לארצות הברית,הדרכתי במחנה יהודי בקונטיקט וכחלק מההכנה השאלות הללו עלו ללא סוף). אני אישית לא יודעת אם אוכל לחיות במדינה זרה,כי במשך שלושת החודשים הללו היה לי מאוד חסר החום הישראלי. אני אחזור ואומר,שהנסיבות הן בהחלט שונות. אני בטוחה שאת מספיק מוכשרת על מנת ליצר עסק שישחק על הקו של ישראל-ניו יורק,וכך תוכלי לחיות את הטוב מבין שני העולמות.

קצת חפרתי,אז זה בסדר אם לא תקראי הכל :)

ניצן

sefi said...

ברור שאת נשארת. אנחנו תמיד נאהב, נתגעגע ונבוא לבקר ולראות את החנות הראשונה, התצוגה הראשונה ולעזור מאחורי הקלעים בשבוע האופנה שבו יוצג מותג שלך. כל הדברים הגדולים מחכים לך בניו- יורק, את הרי יודעת.
נשיקות,
אני

Dana said...

גם אנחנו כל ביקור נתקלים בשאלה הזו וכבר שלוש וחצי שנים אנחנו עונים "זה תלוי". וזו האמת - אנחנו לא יודעים מה ואיך יהיה לנו בעתיד וכל עוד מגניב לנו בגולה אז אנחנו ממשיכים... אבל ברור שרוב הזמן שאנחנו בארה"ב אז רק רוצים לחזור לישראל (אפילו שבכל ביקור מזכיר לנו שלא קל בה). מה שכן... נראה לי שאם כבר להיות בעסקי האופנה אז ניו יורק זה ה-מקום!